רשב״א על בבא בתרא קל״ה

1 גירסת ר"ח ז"ל: אמר להו חזיא לכהנא רבא. ופירש הוא ז"ל, דקידושין בתנאי היו ולא נתקיימו ולא בא עליה. ואיכא למידק, דהא אינו נאמן למפרע. ויש לומר, דכיון דאפילו לדבריו אינה מותרת לשוק כל ימי חייו, דחוששין שמא עדיין יקום תנאין, הילכך כלהבא הוא. ויש מפרשים אותה דרך תמיהא, כלומר, וכי רוצים אתם להשיאה לכהן גדול, כלומר, גרשתיה, והיו סבורין להתירה לשוק משום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא. ויש מפרשים דדרך גוזמא אמר, ויש מי שאינו גורס לכהונה רבא אלא חזיא לכהונה, כלומר, גרשתיה וגוזרת וחוזרת היא לתרומת בית אביה, ואילו היתה זקוקה ליבם היבם פוסלה, וכמו ששנינו יבמות סז, ב העובר והיבם פוסלין ואין מאכילין. ואין הלשון הולמו.

2 אמר ליה אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעין דאית ליה אחי. כלומר, נפק עלה קלא דהכין, דאי לא תקשי לן מתניתין קידושין סד, א אפילו מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, וכל שכן קלד, ב הכא דמוחזק לן דלית ליה אחי. אלא בשיצא קול בעיר שיש לו אחים ואמר איהו דלית ליה אחי. והרמב"ן ז"ל פירש דלא בקול בעלמא אסרינן לה, אלא כדאמרינן דאיכא עדים, כלומר, שהוחזק קול בבית דין. ובספרי ספרד גורסין בהדיא והא אמרינן דהכא דאיכא עדים. וכן בכל מקום שאמרו שחוששין, כגון בבנתיה דשמואל בכתובות כג, א והא אמרינן דאיכא עדים דידעין, וכן בקדושין יב, ב והא אמרינן דההיא שעתא שויה פרוטה.

3 אמר ליה אביי אם הקלו בשבויה דמנולה לגבי שבאי נקל באשת איש. כך גירסת הגאונים ז"ל. ואף על גב דאמרי התם עידי טומאה איתמר, כיון דמנולה לגבי שבאי לא חיישינן לה כלל, דמימר אמרינן דלא אתו עדים על כך לעולם. ור"ש ז"ל גרס, אם הקלו בשבויה נקל באשת איש, ותו לא. וכן מורי הר"ם הרב ז"ל. ופירש, אם הקלו בשבויה דלא הוחזקה באיסור ונעמידנה על חזקתה, נקל באשת איש שהוחזקה באיסור יבמה לשוק, כיון דנפיק עלה קלא דיש לו אחים, דהאי דלא מוחזק לן דלית ליה אחים לאו ודאי היא. ואינו מחוור, דבעודה תחת בעלה בחזקת התר לשוק עומדת, כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים יבמות ל, ב.

4 מתני': האומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו וכו'. תוספתא ה"ב: שנים שהיו באין ממדינת הים ואפילו שמצאן שמשאן ומתנן ומאכילן ומשקן כאחד ומת אחד מהן אין חבירו יורשו אם היה נוהג בו משום אחוה יורשו.

5 ואני תמה לדעת רב הונא דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע בריא ושמא בריא עדיף וחייב, והכא פטרינן להו לאחרים אלא משום דלאו מנה לי בידכם קאמר אלא כמנה לאחר בידך דמאי, אמאי לא אסיקו במתניתין או בגמרא כיצד יעשו יכתבו הרשאה זה לזה, דבכל מקום שיש מקום להרשאה אינן שותקין מללמד, למעלה קכז, א גבי בכור, ובכתובות צה, א גבי עובדא דחמשה בניסן, דלשון חכמים עושר. אלא מכאן יש ללמוד שאפילו הרשה האח הבא לאותו אח המכירו ואומר זה אחי, לא היה יכול לתובעה על כן בהרשאה שבידו, דאמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה ולא דמיא לשתי נשים שילדו במחבא דאמרינן לעיל דכותבין הרשאה זה לזה, דהתם ממונה ממש אית ליה לחד מיניה גבייהו, דודאי חד מנייהו בכור, אלא דנתערבו ואין אנו מכירין בו, וכן בההיא דחמשה בניסן דכתובות, אבל כאן שיש ספק בעיקר הממון אצל התובע אי אפשר להרשות עליו אחר שהוא בריא, דלא עדיף מגברא דאתיא מחמתיה. כנ"ל. מתני': מי שנמצא דייתיקי חגורה לו על ירכו. פירוש, מתנת שכיב מרע, ובלא קנין, הא בקנין קנה, דמשעת קנין שעבד נפשיה ואף על גב דלא מטא שטרא לידיה. וזה שלא כדעת הרב אלפסי ז"ל דכתב שאפילו בקנין לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, כסברא דאביי דעידיו בחתומיו. וכבר כתבתיה בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתא דמצא שטרי חוב.

6 זכה לאחר בין מן היורשין. פירש הראב"ד ז"ל, מדקאמר לאחר ולא אמר לבעלה, שמע מינה דהאי אחר לאו מקבל מתנה הוא, והכי קאמר, אף על פי שאותו הזוכה בשביל מקבל המתנה הוא אחד מן היורשים, זכה המקבל במתנתו, שלא תאמר תהיה כמו שלא יצאת מתחת ידו, שהרי היורש ראוי לירש בה ומתנה זו אינה אלא לאחר מיתה, קא משמע לן כיון שזכה לו מחיים על ידו נעשית ידו כיד המקבל. עוד כתב דשטר זה אינו אלא כתב ידו או אפילו בעדים ובלשון מזכרת החילוק, ואין אומרין בכמות זה אין שטר לאחר מיתה. ומיהו אם זכה אותה על ידי אחר זכה, דלא גרע מכותב על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך. ודוקא בחילוק קרקע, אבל במטלטלין לא, דאין שטר למטלטלין. כנ"ל. ואיפשר לי עוד לומר דאפילו במטלטלין, והכי קאמר, תחת ידו ואפילו חגורה לו במתניו, דמוכחא מילתא דגמר דעתו וכתב ודעתו שיזכו בנכסיו על פי החילוק שכתוב בדייתיקי זו, אפילו הכי אינה כלום, שמא עדיין לא גמר הסכמתו ועוד הוא רוצה לימלך עד שיחלק בפיו או עד שימסרנה ביד אחר, אבל כשהוציאה מתחת ידו ומסרה ביד אחר הרי גלה בדעתו וגמר הסכמתו. אלא שקשה לי לשון זכה בה לאחר, דמשמע דבשטר זה זכה למקבלי המתנות על ידי זה. והרב ר' יהוסף ז"ל נראה שפירש כפירוש זה השני שכתבתי, שכך כתב, אם זכה בה על ידי אחר, כגון שאמר זכה בזו הצוואה לפלוני, כאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי, לפיכך דבריו קיימין. ור"ש ז"ל נראה שפירש האי זכה לאחר, לומר לאחד ממקבלי מתנותיו, ואף על פי שלא נכתב לשם אותו האיש, אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני, הרי זה קנה, דלא גרע מצואת פיו. ואינה ואיני יודע מה צורך לומר שהוא מקנה לו בקבלת השטר, שהוא אינו זוכה בנכסים בקבלת השטר, ואדרבא כל שאמר לו זכה בקבלת השטר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר זה ככשטר הקנאה שכתוב בה שדי מכורה לך, ואין הקנאת שטר לאחר מיתה, דהא צריך מהיום.

7 דא תהא למיקם ולהיות. כלומר, למיקם מחולי זה, וסימנא לחיי קאמר, והכי גרסי, דא דהא תהא למיקם ולהיות אם מתי ינתנו נכסי לפלוני.

8 הא דאמר: הכי קאמר אי זהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. כלומר, שכתוב מהיום תהיה מתנה אם לא אחזור מכאן עד לאחר מיתה. ולאו למימר שאם כתוב מהיום ולאחר מיתה שנפרש אותו כן, דהא תנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, ופרישנא דכל שכתב לו כן, הכי קאמר גופא קני מהיום ופרי לאחר מיתה. אלא הכא בשפירש שלו כן מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה. ויש כיוצא בזה בתלמוד שמזכיר שני עניינין בלשון אחד ולא שיהא אותו הלשון דוקא, וכמוהו כתבו גט לארוסתי פרק רבן גמליאל יבמות נב, א אמרו הרי זה גט, והוא שאותו שבגיטין כו, ב באומר כתבו גם מעתה כשאכניסנה אגרשנה הרי זה פסול דהוה ליה גט ישן, וההיא דיבמות באומר להם לכתוב לאחר שיכניסנה ויגרשנה. כן פירש רבינו תם ז"ל ור"ש ז"ל בפרק קמא דמציעא. ור"ש ז"ל כאן לא פירשו כן. וכבר כתבתיה שם בשילהי פרק קמא דמציעא גבי מצא דייתיקי מתנה ושוברין בארוכה בסייעתא דשמיא.